שולחן ערוך הלכות מגילה

סימן תרפז - דיני חיוב קריאת המגלה, ובו ב' סעיפים

א חַיָּב אָדָם לִקְרוֹת הַמְּגִלָּה בַּלַּיְלָה וְלַחֲזֹר וְלִשְׁנוֹתָהּ בַּיּוֹם. וְשֶׁל לַיְלָה, זְמַנָּהּ (א) כָּל הַלַּיְלָה; וְשֶׁל יוֹם, זְמַנָּהּ כָּל הַיּוֹם מֵהָנֵץ הַחַמָּה עַד סוֹף הַיּוֹם; וְאִם קְרָאָהּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, יָצָא.

 באר היטב  (א) כל הלילה. ואחר שעלה עמוד השחר לא יקרא וגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה מ''א וע''ש בהלק''ט סימן רפ''ו. ואונס קצת יכול לשמוע של יום אחר שעלה עמוד השחר:

ב מְבַטְּלִים תַּלְמוּד (ב) תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מִקְרָא (ג) מְגִלָּה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכֻּלָּם נִדְחִים מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנִּדְחָה מִקְרָא מְגִלָּה מִפָּנָיו חוּץ מִמֵּת מִצְוָה שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִים כְּדֵי (ד) צָרְכּוֹ, שֶׁהַפּוֹגֵעַ בּוֹ קוֹבְרוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא. הגה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּדְאִכָּא שְׁהוּת לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן, אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן אֵין שׁוּם מִצְוָה דְּאוֹרַיְתָא נִדְחֵית מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה (רַ''ן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת ומהר''א מִזְרָחִי). וְהָא דְּמֵת מִצְוָה קוֹדֵם, הַיְנוּ דַּוְקָא (ה) בִּדְאֶפְשָׁר לוֹ לְקָרְאָהּ אַחַר כָּךְ (מהר''א מִזְרָחִי).

 באר היטב  (ב) תורה. עיין מ''א וט''ז ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן מ''ו. ובתשובת חות יאיר סי' ח' פלפול חריף ע' י''א ובשכנה''ג: (ג) מגילה. בצבור ב''י ב''ח: (ד) צרכו. משמע דס''ל דאע''פ שיש לו קוברין כיון שאינם כדי צרכו מקרי מת מצוה וכ''מ בהג''ה ססי' תרצ''ו סעיף ז' דס''ל דקבורתו קודם ע''ש. ומ''א חולק וכ' דוקא במת שאין לו קוברין וכ''כ הש''ג דוק' כשהוא בשדה שהוא מוטל בבזיון אבל בעיר מגילה קודם וכ''כ הב''ח וכ''מ בד''מ בשם א''ז שכתב קבורת ת''ח קודם למגילה עכ''ל. וטעמו מדאמרינן כבוד תורה דיחיד חמיר משמע דלשאר כל אדם מגילה קודם כיון שמוטל בעיר וכן עיקר עכ''ל: (ה) בדאפש'. אבל אם הוא סמוך לחשיכה יקר' המגילה דהא מת מצוה אפש' לקברו בלילה אבל אם הוא בענין שא''א לקוברו אח''כ מפני לסטים בודאי ידחה מקרא מגיל' עיין מ''א ובט''ז. מילה ומקר' מגילה אי איכא שהות לשתיהן מקר' מגילה קודם משום פרסום ניסא ואי ליכא שהות לשתיהן מילה בזמנה דהוי דאורייתא וקודמת למקר' מגילה דהוי דרבנן פר''ח. אבל בת''ה סימן רס''ב [ורס''ג] צידד לומר איפכ' דכשיש שהות יקדים המילה וכשאין שהות יקדים המגילה. ונ''ל הטעם דיכול למול בתשיעי. כנה''ג ע''ש:


   

סימן תרפח - דין כרכים המקפים חומה מימות יהושע בן נון, ובו ח' סעיפים

א כְּרַכִּים הַמֻּקָּפִים חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אֲפִלּוּ אֵינָן מֻקָּפִין עַכְשָׁו, קוֹרִין בְּט''ו, אֲפִלּוּ אִם הֵם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ אֵין בָּהֶם עֲשָׂרָה בַּטְלָנִים (פי' בַּטְלָנִים מִמְּלַאכְתָּם וְעוֹסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר); וְהוּא שֶׁהֻקַּף וְאַחַר כָּךְ יָשַׁב, אוֹ שֶׁיָּשַׁב תְּחִלָּה עַל דַּעַת לְהַקִּיפוֹ אַחַר כָּךְ, לַאֲפוּקֵי כְּשֶׁנּוֹדַע שֶׁיָּשַׁב תְּחִלָּה עַל דַּעַת שֶׁלֹּא לְהַקִּיפוֹ אֲבָל (א) בִּסְתָמָא הֻקְּפָה וּלְבַסּוֹף יָשְׁבָה (רַ''ן).

 באר היטב  (א) מסתמא. האחרונים הקשו דזה הפך ממ''ש בסי' ת''א דסתם עיירות מוקפות לדירה שבונין בתים תחיל' ואח''כ מקיפים אותה ע''ש מה שתירצו:

ב וְכֵן הַכְּפָרִים הַנִּרְאִים עִמָּהֶם, אֲפִלּוּ אֵינָם סְמוּכִים, כְּגוֹן שֶׁהֵם בָּהָר; אוֹ שֶׁסְמוּכִים לָהֶם, אֲפִלּוּ אֵינָם נִרְאִים עִמָּהֶם, כְּגוֹן שֶׁהֵם בָּעֵמֶק, (ב) וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְחוֹקִים יוֹתֵר מִמִּיל. וּבְשׁוּשָׁן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ, קוֹרִין בְּט''ו הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בּוֹ הַנֵּס.

 באר היטב  (ב) ובלבד וכו'. זה קאי אדסמוך וכו' אבל נרא' אפי' רחוק הרב' הוי ככרך. מ''א ע''ש. ועיין ט''ז ובתשו' מהריט''ץ סימן קפ''ג:

ג כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, וּכְרַכִּים שֶׁאֵינָם מֻקָּפִים חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן קוֹרִין בְּי''ד.

ד כְּרַךְ שֶׁהוּא (ג) סָפֵק אִם הֻקַּף בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ אִם לָאו, קוֹרִין בְּי''ד וּבְט''ו וּבְלֵילֵיהוֹן, וְלֹא יְבָרֵךְ כִּי אִם בְּי''ד שֶׁהוּא זְמַן קְרִיאָה (ד) לְרֹב הָעוֹלָם.

 באר היטב  (ג) ספק. וטבריא צריך לקרות בה בי''ד ובט''ו שספק אם הים חשוב כחומה גמ'. בח''ל יש כרכים שראוי להסתפק בהן של''ה. ובלבוש כתב דבמדינות אלו אין להסתפק לפי שהם בצפון ורחוקים מא''י וידוע שלא היו מיושבים בזמן יהושע: (ד) לרוב. ונוהגין שמחה ומתנות לאביונים בשניהם. כנה''ג ש''ג:

ה בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לַכְּרַךְ, אוֹ בֶּן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לָעִיר, אִם הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ (ה) בִּזְמַן קְרִיאָה (שֶׁל י''ד) וְנִתְעַכֵּב וְלֹא חָזַר, קוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ; וְאִם לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר אֶלָּא לְאַחַר זְמַן הַקְּרִיאָה, קוֹרֵא עִם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם. הגה: וְאִם הוּא בַּמִּדְבָּר אוֹ בַּסְּפִינָה, קוֹרֵא בְּיוֹם י''ד כְּמוֹ רֹב הָעוֹלָם (כָּל בּוֹ).

 באר היטב  (ה) בזמן קריאה. פי' של י''ד ועיקר קריאה תלוי ביום י''ד ולא בלילה. מ''א ועיין ט''ז:

ו יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת (ו) אֵין קוֹרִין הַמְּגִלָּה בְּשַׁבָּת, אֶלָּא מַקְדִּימִים לִקְרוֹתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְגוֹבִים מָעוֹת מַתְּנוֹת עֲנִיִּים וּמְחַלְּקִים אוֹתָם בּוֹ בַּיּוֹם; וּבְיוֹם שַׁבָּת מוֹצִיאִים שְׁנֵי סְפָרִים וּבַשֵּׁנִי קוֹרִין: וַיָּבֹא עֲמָלֵק; וְאוֹמְרִים: עַל הַנִּסִים; וְאֵין עוֹשִׂים (ז) סְעֻדַּת פּוּרִים עַד יוֹם אֶחָד בְּשַׁבָּת.

 באר היטב  (ו) אין קורין. דאין בקיאין בקריאת הטעמים משא''כ בס''ת ודו''ק ובזה מתורץ קושית התוי''ט ועיין יד אהרן. ושואלין ודורשין בענינו של יום. גמ': (ז) סעודת. ור''ל חביב סימן ל''ב האריך בראיות שהסעוד' היא בשבת ועשה כן מעשה בירושלים וגם משלוח מנות בשבת כי המנות הם מהסעוד' עיין ב''ח והרדב''ז ח''א סי' קמ''ז פסק כש''ע וכן דעת המ''א. ועכ''פ מתנות לאביונים הוא ביום קריאת המגילה. אבל אסור לטלטל המגילה בשבת פר''ח ע''ש ועיין בשכנה''ג בסימן זה ובסי' ש''ח בהגהת ב''י. ודע שאם חל יום ט''ו בשבת אזי יום השבת ח' לאדר הוא פ' זכור ומפטירין פקדתי ב''י וב''ח כתב בשם ר''ל חביב דבט''ו לאדר מפטירין ג''כ פקדתי ע''ש:

ז הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְאֵינוֹ מוֹצֵא מְגִלָּה לְהוֹלִיךְ עִמּוֹ, יִקְרָאֶנָּה (ח) בְּי''ג אוֹ בְּי''ב אוֹ בְּאֶחָד עָשָׂר, בְּלֹא בְּרָכָה; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַמְתִּין עַד יָמִים הַלָּלוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקּוֹרֵא אֲפִלּוּ מִתְּחִלַּת הַחֹדֶשׁ. הגה: וְהָכֵי נָהוּג; מִיהוּ אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ אַחַר כָּךְ מְגִלָּה, חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָהּ (ט) בְּיוֹם י''ד, אֲפִלּוּ קְרָאָהּ תְּחִלָּה בְּיוֹם י''ג מִכָּל מָקוֹם קָרָא אוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף).

 באר היטב  (ח) בי''ג. בקיבוץ י' דשלא בזמנה בעי י' ובהג''א מסופק אי סגי בקטנים. מ''צ: (ט) ביום י''ד. בברכה עיין לבוש:

ח בֶּן עִיר שֶׁהָיָה בַּסְפִינָה אוֹ בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ מְגִלָּה, וְאַחַר כָּךְ נִזְדַּמְּנָה לוֹ (י) בְּט''ו, קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּט''ו.

 באר היטב  (י) בט''ו. בלא ברכה. ב''י ש''ל:


   

סימן תרפט - שהכל חיבים בקריאת מגלה, ובו ו' סעיפים

א הַכֹּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ, אֲנָשִׁים (א) וְנָשִׂים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים; וּמְחַנְּכִים אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ.

 באר היטב  (א) ונשים. ולכן צריך לקרותה בביתו לפני הבתולות מגן אברהם. ובקצת מקומות נוהגים שהבתולות הולכות לבה''כ נשים לשמוע המגילה. וקטן שהגיע לחינוך מוציא נשים. וקטן לקטן ואשה לאשה. א''ז עיין יד אהרן:

ב אֶחָד הַקּוֹרֵא וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַקּוֹרֵא, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַקּוֹרֵא חֵרֵשׁ אוֹ קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה, הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ (ב) לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַנָּשִׁים אֵינָם מוֹצִיאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם הָאִשָּׁה קוֹרְאָהּ (ג) לְעַצְמָהּ מְבָרֶכֶת: לִשְׁמֹעַ מְגִלָּה, שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּקְרִיאָה (מָרְדְּכַי פ''ק דִּמְגִלָּה).

 באר היטב  (ב) לא יצא. וב''ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ''מ בגמרא: (ג) לעצמה. ובמדרש הנעלם רות כתב דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים:

ג אַנְדְּרוֹגִינוּס מוֹצִיא מִינוֹ וְלֹא שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, טֻמְטוּם וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד אֲפִלּוּ מִינוֹ (ד) אֵינוֹ מוֹצִיא. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֲפִלּוּ אֶת (ה) עַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ מֵאֲחֵרִים (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (ד) אינו מוציא. אפילו למ''ד דנשים מוציאות אנשים זה גרע טפי עיין ב''י: (ה) עצמו אינו מוציא. היינו למ''ד דנשים אין מוציאות אנשים ב''י והבאר היטב אשר לפני לא דק בכאן ע''ש:

ד הַשּׁוֹמֵעַ מְגִלָּה מִמִּי שֶׁהוּא מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, יָצָא.

ה מָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן, אִם אֶחָד יוֹדֵעַ וְהָאֲחֵרִים אֵינָם יוֹדְעִים אֶחָד פּוֹטֵר אֶת כֻּלָּם; וְאִם כֻּלָּם יוֹדְעִים, כָּל אֶחָד קוֹרֵא (ו) לְעַצְמוֹ.

 באר היטב  (ו) לעצמו. והב''ח כתב בשם מהרי''ל בפשיטות דעדיף טפי שיקרא אחד לכולם וכן דעת המ''א משום ברוב עם הדרת מלך עיין שם:

ו מִנְהָג טוֹב לְהָבִיא (ז) קְטַנִּים וּקְטַנּוֹת לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה.

 באר היטב  (ז) קטנים. ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. מ''א עשל''ה:


   

סימן תרצ - דיני קריאת המגלה, ובו י''ח סעיפים

א קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה בֵּין עוֹמֵד בֵּין (א) יוֹשֵׁב; אֲבָל לֹא יִקְרָא בְּצִבּוּר, יוֹשֵׁב, לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. הגה: וְאָסוּר לַחַזָּן לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה עַד (ב) שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: קְרָא, (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַקוֹרֵא).

 באר היטב  (א) יושב. אבל הברכה תהיה מעומד. מ''א: (ב) שאומרים. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א''צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך. מ''א:

ב אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה, יְכוֹלִים לִקְרוֹתָהּ בְּיַחַד וְיוֹצְאִים הֵם וְהַשּׁוֹמְעִים מֵהֶם.

ג צָרִיךְ לִקְרוֹתָהּ כֻּלָּהּ, וּמִתּוֹךְ הַכְּתָב; וְאִם קְרָאָהּ עַל פֶּה, לֹא יָצָא. וְצָרִיךְ שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ לְפָנָיו לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִשְׁמִיט הַסוֹפֵר בְּאֶמְצָעָהּ תֵּבוֹת, אֲפִלּוּ עַד חֶצְיָהּ, וּקְרָאָם הַקּוֹרֵא עַל פֶּה, יָצָא. הגה: אֲבָל אִם הִשְׁמִיט תְּחִלָּתָהּ אוֹ סוֹפָהּ, אֲפִלּוּ מִעוּטָהּ, לֹא יָצָא (רַ''ן); וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצָעָהּ דַּוְקָא דְּלֹא הִשְׁמִיט עִנְיָן שָׁלֵם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח); אֲבָל בְּיוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ, אֲפִלּוּ הֵן כְּתוּבוֹת, אֶלָּא שֶׁהֵן מְטֻשְׁטָשׁוֹת וְאֵין רִשּׁוּמָן נִכָּר, פְּסוּלָה.

ד מִי שֶׁתּוֹפֵס בְּיָדוֹ מְגִלָּה שֶׁאֵינָהּ כְּשֵׁרָה, (ג) לֹא יִקְרָא עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק. הגה: וְכֵן לֹא יְסַיֵּע שׁוּם אָדָם עַל פֶּה לַחַזָּן, וְלָכֵן אוֹתָן הַפְּסוּקִים שֶׁקּוֹרִין הַקָּהָל צָרִיךְ הַחַזָּן לַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָם מִתּוֹךְ מְגִלָּה כְּשֵׁרָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).

 באר היטב  (ג) לא יקרא וכו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש''ץ ב''י א''ח משמע דהוא עצמו יכול לשמוע לש''ץ אע''פ שקורא. מ''א:

ה קְרָאָהּ סֵרוּגִין, דְּהַיְנוּ שֶׁפָּסַק בָּהּ וְשָׁהָה וְאַחַר כָּךְ חָזַר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, יָצָא. הגה: וַאֲפִלּוּ (ד) סָח בֵּינְתַיִם. מִיהוּ גּוֹעֲרִין בְּמִי שֶׁסָּח בֵּינְתַיִם, כְּדִלְקַמָּן סִימָן תרצ''ב סָעִיף ב'. (הָרַשְׁבָּ''א סי' רמ''ד).

 באר היטב  (ד) סח. פירוש הקורא אבל השומע שסח ולא שמע לא יצא. ב''י סי' תרצ''ב:

ו הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא; קָרָא פָּסוּק אֶחָד וְדִלֵּג הַשֵּׁנִי וְקָרָא שְׁלִישִׁי וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְקָרָא הַשֵּׁנִי, לֹא יָצָא. מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְמַפְרֵעַ פָּסוּק אֶחָד; אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מַתְחִיל מִפָּסוּק שֵׁנִי שֶׁשָּׁכַח, וְקוֹרֵא עַל הַסֵדֶר.

ז הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה (ה) עַל פֶּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

 באר היטב  (ה) על פה. קשה דהא כבר כתבו בס''ג אפשר דבא לומר דאפילו השומע ממנו לא יצא כמ''ש בסמוך. מ''א:

ח הַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם אוֹמְרִים, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

ט הָיְתָה כְּתוּבָה תַּרְגּוּם אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ''ם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּקְרִיאָתָהּ אֶלָּא הַמַּכִּיר אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן בִּלְבַד; אֲבָל אִם הָיְתָה כְּתוּבָה בִּכְתָב עִבְרִי, וּקְרָאָהּ אֲרַמִּית לַאֲרַמִּי, לֹא יָצָא, שֶׁנִּמְצָא זֶה קוֹרֵא עַל פֶּה, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא הַקּוֹרֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ. הגה: אֲבָל אֵין לָחוּשׁ (ו) בְּאֵיזֶה כְּתָב כְּתוּבָה (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (ו) באיזה כתב. פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב:

י מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַעַז וְיוֹדֵעַ אַשּׁוּרִית, אֵינוֹ (ז) יוֹצֵא בְּלַּעַז; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא. הגה: וְאִם כְּתוּבָה בִּשְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת, מִי שֶׁמְּבִינִים יָצְאוּ (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (ז) יצאו. בדיעבד עסי''א:

יא יֵשׁ (ח) לִמְחוֹת בְּיַד הַקּוֹרְאִים לְנָשִׁים הַמְּגִלָּה בִּלְשׁוֹן (ט) לַעַז, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן לַעַז.

 באר היטב  (ח) למחות. משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא''ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה''ק י''ל דאסור לכתחלה לקרות בשני לשונות. מ''א: (ט) לעז. ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז ראב''ח חלק ב' סי' ע''ט:

יב קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם, הוֹאִיל וְלֹא נִרְדַּם בְּשֵׁנָה, יָצָא; אֲבָל אִם שְׁמָעָהּ (י) מִתְנַמְנֵם, לֹא יָצָא.

 באר היטב  (י) מתנמנם. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא:

יג הָיָה כּוֹתְבָהּ, שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק בַּמְּגִלָּה שֶׁהוּא מַעְתִּיק מִמֶּנָּה, וְכוֹתְבָהּ; אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, יָצָא, וְהוּא שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ לְפָנָיו בַּמְּגִלָּה שֶׁהוּא מַעְתִּיק מִמֶּנָּה; וְכֵן אִם הָיָה מַגִּיהָהּ; וְכֵן אִם הָיָה דּוֹרְשָׁהּ, שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק בִּמְגִלָּה שְׁלֵמָה וְדוֹרְשׁוֹ, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, יָצָא; וְלֹא יַפְסִיק בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים כְּשֶׁדּוֹרְשָׁהּ, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים.

יד הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיא הַשּׁוֹמֵעַ, וְצָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן (יא) הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת, וְאִם הַקּוֹרֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִסְתָמָא דַּעְתּוֹ עַל כָּל הַשּׁוֹמְעִים, אֲפִלּוּ הֵם אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּטָעֻיּוֹתֶיהָ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּטָעוּת שֶׁהַלָּשׁוֹן וְהָעִנְיָן אֶחָד, כְּהַהוּא עֻבְדָּא דִּתְרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרַב, חַד קָרֵי יְהוּדִים וְחַד קָרֵי יְהוּדִיִּים וְלֹא אַהְדַּר חַד מִינַיְיהוּ; אֲבָל טָעוּת אַחֵר; לֹא.

 באר היטב  (יא) השומע. מבואר בתשובת הרשב''א דאם השומע לא שמע תיבה אחת לא יצא אבל אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא עמ''א:

טו צָרִיךְ לוֹמַר עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְעֲשֶׂרֶת, הַכֹּל בִּנְשִׁימָה אַחַת, לְהוֹדִיעַ שֶׁכֻּלָּם נֶהֶרְגוּ וְנִתְלוּ כְּאֶחָד. הגה: וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם יָצָא (תוס' ספ''ק דִּמְגִלָּה וְאַבּוּדַרְהַם וּמַהֲרִי''ל). וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת מִתְּחִלַּת חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֶת פַּרְשַׁנְדָתָא וכו' עַד עֲשֶׂרֶת; (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).

טז צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אָרוּר הָמָן, בָּרוּךְ מָרְדְּכַי, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ, בְּרוּכָה אֶסְתֵּר, אֲרוּרִים כָּל עוֹבְדֵי אֱלִילִים, בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל; וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לְטּוֹב.

יז מִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא (יב) וּפוֹשְׁטָה כְּאִגֶּרֶת, לְהַרְאוֹת הַנֵּס; וּכְשֶׁיִּגְמֹר, חוֹזֵר (יג) וְכוֹרְכָהּ כֻּלָּהּ, וּמְבָרֵךְ. הגה: יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ד' פְּסוּקִים שֶׁל גְּאֻלָּה בְּקוֹל רָם, דְּהַיְנוּ: אִישׁ יְהוּדִי וְגו', וּמָרְדְּכַי יָצָא וְגו', לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְגו', כִּי מָרְדְּכַי הַיְהוּדִי וְגו'; וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א וְכָל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם); וְהַחַזָּן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָן. עוֹד כָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ הַתִּינוֹקוֹת לָצוּר צוּרַת הָמָן עַל עֵצִים וַאֲבָנִים, אוֹ לִכְתֹּב שֵׁם הָמָן עֲלֵיהֶן, וּלְהַכּוֹתָן זֶה עַל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ עַל דֶּרֶךְ: מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דְּבָרִים כה, יט) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב (מִשְׁלֵי י, ז) וּמִזֶּה נִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג (יד) שֶׁמַּכִּים הָמָן כְּשֶׁקּוֹרִים אֶת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (אַבּוּדַרְהַם); וְאֵין לְבַטֵּל שׁוּם (טו) מִנְהָג אוֹ לִלְעֹג עָלָיו, כִּי לֹא לְחִנָּם הֻקְבָּע. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח).

 באר היטב  (יב) ופושט. ודוקא ש''צ והשומעין במגילה א''צ לפשוט. ב''ח ומהרי''ל עמ''א: (יג) וכורכה. ומניחה על מקומה ואח''כ מברך מ''צ מט''מ מהרי''ל. ואם רוצה מברך ואח''כ כורכה כנה''ג סה''י. כ' מהרי''ל כשאומר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. מט''מ: (יד) שמכים. מהרי''ל לא היה חושש להכות המן. ובלבוש כתב בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב. ועכ''פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכים המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ''ש סעיף (ד') [ג']: (טו) מנהג. וכתב רמ''א בתשובה סי' (כ''א) [י''ט] בשם מהרי''ק שורש קמ''ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל ואפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ''ש מהרי''ק ש''ט. ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה. מיהו אם נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ''ל ומהרא''ש בביאורי סמ''ג כתב הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס''ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי על פי הפסיקת' או ספרי חיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ''ל. עיין מהרי''ק ש''ט ושנ''ד ובספר ב''ש. ודוקא מנהג שנתייסד ע''פ ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת מ''ס פי''ד ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו גמרא פרק קמא דביצה ואין ב''ד יכול לבטל דבר ב''ד חבירו אא''כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ובכל דבר שהוא רק משום חששא ועברה החששא א''צ מנין אחר כמ''ש בי''ד סי' קי''ו ובתוספות ביצה ע''ש וביבמות דף ע''ח כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב''ד חבירו משום דהפקר ב''ד הפקר. וע''ש בתוספות דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע''ש ועיין מ''א ועיין מ''ש המ''א ססי' ט' ועיין בספר נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ועיין בספר ב''ש:

יח מְגִלָּה בְּי''ד וּבְט''ו צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר (טז) עֲשָׂרָה, וְאִם אִי אֶפְשָׁר בַּעֲשָׂרָה קוֹרִים אוֹתָם בְּיָחִיד. הגה: וְיֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם נָשִׁים מִצְטָרְפוֹת לַעֲשָׂרָה. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ק טוּר סי' תרס''ט). וְאִם קָרְאוּ אוֹתָם בְּצִבּוּר, וְאֵיזֶה יָחִיד לֹא שְׁמָעָהּ, יָכוֹל לִקְרוֹת אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה בְּיָחִיד, הוֹאִיל וְקוֹרִין אוֹתָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר בַּעֲשָׂרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח); וּכְשֶׁהַיָּחִיד קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ. (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (טז) עשרה. אע''פ שיש לו מאה אנשים מצוה לקרותה בצבור משום ברוב עם הדרת מלך ר''ן ב''ח. ועיין הלק''ט חלק א' סי' רפ''ז דאפילו ביתו סמוך לבה''כ וחלונותיו פתוחות לב''ה אפ''ה ילך לבה''כ משום פרסומי ניסא ע''ש:


   

סימן תרצא - דיני כתיבת המגלה ותפירתה, ובו י''א סעיפים

א אֵין כּוֹתְבִין הַמְּגִלָּה אֶלָּא בִּדְיוֹ, עַל הַגְּוִיל אוֹ עַל הַקְּלָף, כְּסֵפֶר תּוֹרָה; וְאִם כְּתָבָהּ בְּמֵי עֲפָצִים וְקַנְקַנְתּוֹם, כְּשֵׁרָה. כְּתָבָהּ בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים, פְּסוּלָה. וּצְרִיכָה (א) שִׁרְטוּט כַּתּוֹרָה עַצְמָהּ; וְאֵין הָעוֹר שֶׁלָּהּ צָרִיךְ לְעַבֵּד לִשְׁמָהּ; (ב) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ עִבּוּד לִשְׁמָהּ.

 באר היטב  (א) שירטוט. ודי בשרטוט שטה ראשונה שהסופרים בקיאים לישר אח''כ. לבוש מ''א: ובתשובות חכם צבי סי' צ''ז חולק וכתב להלכה ולמעשה מגילה צריכה שרטוט בכל השורות ע''ש. וחק תוכות פסול בה. כנה''ג מ''א (עפר''ח): (ב) וי''א שצריך. וכ''פ (רמ''א) [רמ''מ] סי' ס''א:

ב הָיְתָה כְּתוּבָה עַל הַנְּיָר אוֹ עַל עוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד, אוֹ שֶׁכְּתָבָהּ עַכּוּ''ם אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס, פְּסוּלָה; וְדִינָהּ כְּסֵפֶר תּוֹרָה לְעִנְיַן (ג) הֶקֵּף גְּוִיל וַחֲטֹטְרוֹת חֵתִי''ן וּתְלִיַּת הֵהִי''ן וְקוֹפִי''ן וְכָל גּוּפוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּצוּרָתָן וּבַחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת. הגה: גַּם צָרִיךְ לְכָתְבָהּ מִן הַכְּתָב (רַ''ן), וּלְהוֹצִיא (ד) כָּל תֵּבָה מִפִּיו קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה, כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה (מַהֲרִי''ל); וְעוֹשִׂין כָּל פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ סְתוּמוֹת, וְאִם עֲשָׂאָן פְּתוּחוֹת, (ה) פְּסוּלָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ב וּפִסְקֵי מהרא''י סִימָן כ''ג); וּבְדִיעֲבַד אֵין לִפְסֹל מְגִלָּה מִשּׁוּם חֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, דְּלֹא גָּרַע מֵהִשְׁמִיט בָּהּ הַסּוֹפֵר אוֹתִיּוֹת, דִּכְשֵׁרָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ב וְאוֹר זָרוּעַ), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סי' תר''צ סָעִיף ג'; וּצְרִיכָה עַמּוּד בְּסוֹפָהּ וְחָלָק בְּרֹאשָׁהּ כְּדֵי לְהַקִּיפָהּ בּוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה תַּגִּין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה; הגה: וְנָהֲגוּ לְתַיְּגָהּ, גַּם נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לָהּ עַמּוּד כְּלָל בְּסוֹפָהּ. (מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (ג) היקף. וה''ה לכל דבר לכן בעי' שיהיו שיטותיה שווים מ''א ע''ש ועיין בתשובת מהר''ם מינץ ובכה''ג מדין כתיבת המגילה: (ד) כל תיבה. צ''ע דבסי' נ''ב סעיף ל''א כתב דדוקא אם כותב ע''פ צריך להוציא מפיו ומגילה אסור לכתוב ע''פ. מ''א ע''ש: (ה) פסול'. בתשובת רמ''א סי' י''ב דין ה' מפקפק על זה ולכן נראה לי דיש לסמוך עליו בשעת הדחק. מ''א:

ג עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן צָרִיךְ לְכָתְבָהּ כְּשִׁירָה, וְלֹא כִּשְׁאָר שִׁירוֹת שֶׁחָלָק עַל גַּבֵּי כְּתָב, אֶלָּא מַנִּיחַ חָלָק בֵּין כְּתָב לִכְתָב; וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן, פְּסוּלָה.

ד צָרִיךְ (ו) לְהַאֲרִיךְ בְּוָא''ו דְּוַיְזָתָא בִּכְתִיבָתָהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים בִּקְרִיאָתָהּ (רַ''ן בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וּמַהֲרִי''ל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח); וְצָרִיךְ לִכְתֹּב אִישׁ בְּרֹאשׁ (ז) דַּפָּא, וְאֶת בְּסוֹפָהּ.

 באר היטב  (ו) להאריך. וכל אלו כשר בדיעבד מ''א ע''ש ועיין בגינת ורדים חא''ח כלל ד' סי' י''ב (ועיין בספר אליהו רבא כל תקוני המגלה בענין חסרות ויתרות הכל על נכון): (ז) דפא. עיין בשכנה''ג בהגה''ת ב''י אות ז' ובאות ט' כ' דמעשה בא לפניו במגלה שהיו כתובים עשרת בני המן בחצי הדף איש בראש שיטה ועשרת בסוף שיטה אלא שאינו בסוף דפא ופוסל אותה ע''ש. ובגינת ורדים חא''ח כלל ד' סי' י''ב כ' דכשרה ע''ש:

ה אִם תְּפָרָהּ בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן, פְּסוּלָה.

ו אִם הֵטִיל בָּהּ ג' חוּטֵי גִּידִים, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ מְשֻׁלָּשׁוֹת; וּמִפִּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פֵּרוּשִׁים שׁוֹנִים, צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי כֻּלָּם וְיַעֲשֶׂה שְׁלֹשָׁה תְּפִירוֹת בְּרֹאשָׁהּ וְג' בְּסוֹפָהּ וְג' בְּאֶמְצָעִיתָהּ וּתְפִירָה אַחַת בַּחֵלֶק הָרְבִיעִי מִצַּד זֶה וּתְפִירָה אַחַת בַּחֵלֶק הָרְבִיעִי שֶׁמִּצַּד הָאַחֵר. הגה: וְאִם אֵין לוֹ גִּידִין יוֹתֵר, מוּטָב לִתְפֹּר הַנִּשְׁאָר בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן מִלְּהַנִּיחוֹ בְּלֹא תְּפִירָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ב' וְכָל בּוֹ); אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ גִּידִין יִתְפֹּר כֻּלָּהּ בְּגִידִין; וְהַתְּפִירָה תִּהְיֶה מִבַּחוּץ וְלֹא מִבִּפְנִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''י ח''ב בְּשֵׁם א''ח).

ז צָרִיךְ לְהַנִּיחַ שִׁיּוּר בְּרֹאשׁ הַיְרִיעָה וּבְסוֹפָהּ, כְּשֶׁתּוֹפְרָם יַחַד, וּבְמַשֶּׁהוּ סַגֵּי.

ח אֵין קוֹרִין (ח) בְּצִבּוּר בִּמְגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים; וְאִם קָרָא, לֹא יָצָא אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה יְתֵרָה עַל שְׁאָר הַיְרִיעוֹת אוֹ חֲסֵרָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהּ הֶכֵּר; אֲבָל הַיָּחִיד קוֹרֵא בָּהּ, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה, וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְדַוְקָא כְּשֶׁהִיא כְּתוּבָה בְּגִלָּיוֹן כְּסֵפֶר תּוֹרָה.

 באר היטב  (ח) בצבור. וכל י' מקרי צבור. טור:

ט מְגִלָּה שֶׁהִיא (ט) נְקֻדָּה, וְכֵן אִם כָּתַב בָּהּ בַּדַּף הָרִאשׁוֹן (י) בְּרָכוֹת וּפִיּוּטִים, אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בְּכָךְ.

 באר היטב  (ט) נקודה. ואי ליכא מי שיודע לקרות בטעמים בע''פ מותר לכתוב הטעמים במגילה ולברך עליה באר שבע דף ק''ט. וכתב מ''א ומ''מ נ''ל דאם אין הטעמים במגילה מותר לקרות בלא טעמים כמ''ש ססי' קמ''ב: (י) ברכות. ולכתחלה לא יכתוב ברכותי' בה הגה''מ ומרדכי ולבוש וכ''כ התשב''ץ. מ''א:

י אִם אֵין מְגִלָּה כְּשֵׁרָה קוֹרִים אוֹתָהּ (יא) בְּחֻמָּשׁ בְּלֹא בְּרָכָה.

 באר היטב  (יא) בחומש. ודוקא כשעושין בגלילה כמ''ש סי' תמ''ג אבל בחומש שלנו לכ''ע לא יצא. ב''ח ובהגמ''נ מ''א:

יא אִם קָרָא בִּמְגִלָּה גְּזוּלָה, יָצָא. הגה: וְאִם מְבָרְכִים עָלֶיהָ, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תרמ''ט לְעִנְיַן לוּלָב הַגָּזוּל, וְהוּא הַדִּין כָּאן.

   

סימן תרצב - דיני ברכות המגלה, ובו ד' סעיפים

א הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ ג' בְּרָכוֹת: עַל מִקְרָא מְגִלָּה, וְשֶׁעָשָׂה נִסִים, (א) וְשֶׁהֶחֱיָנוּ; וּבַיּוֹם אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף (ב) בַּיּוֹם מְבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְהָרֹא''שׁ וְהַמַּגִּיד), וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ; וְאֶחָד יָכוֹל לְבָרֵךְ וְשֵׁנִי קוֹרֵא (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ג); וּלְאַחֲרֶיהָ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ: הָרַב אֶת רִיבֵנוּ וכו'. אִם לֹא בֵּרַךְ לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ, יָצָא. הגה: וְנָהֲגוּ לוֹמַר בַּלַּיְלָה: אֲשֶׁר הֵנִיא, אֲבָל (ג) לֹא בַּיּוֹם (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח), וְאֵין לְבָרֵךְ אַחֲרֶיהָ אֶלָּא (ד) בְּצִבּוּר.

 באר היטב  (א) ושהחיינו. ויכוין בברכת שהחיינו ג''כ על משלוח מנות וסעודות פורים שהם גם כן מצות של''ה ונ''ל דיכוין זה בברכת שהחיינו דיום כי זמנם ביום. ונראה לי דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת וי''ט. מ''א: (ב) ביום. דעיקר מצות קריאתה ביום. אם נשתתק הקורא באמצע המגילה השני צריך להתחיל בראש כמ''ש סי' רפ''ד סעיף ה' אבל א''צ לברך תחלה דיוצא בברכת הראשון. מ''א: (ג) לא ביום. שכבר אמרו פיוטים. לבוש: (ד) בצבור. וא''ז כתב בשם פוסקים לברך ביחיד ע''ש (ועיין בספר אליה רבה נוסחת ברכה אחרונה על נכון):

ב אֵין (ה) לָשׂוּחַ בְּעוֹד שֶׁקּוֹרִין אוֹתָהּ.

 באר היטב  (ה) לשוח. והקורא עצמו רשאי להפסיק ש''ג. מ''א:

ג אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא כְּבָר, מְבָרֵךְ לְהוֹצִיא אֶת אַחֵר (ו) יְדֵי חוֹבָתוֹ.

 באר היטב  (ו) י''ח. ואם מברך לנשים יברך לשמוע מגילה ב''ח. אבל לא יברך שהחיינו. ויקראנה לנשים אחר יציאת בה''כ דמצוה שיצא הוא בקריאת הצבור. מ''א:

ד מִי שֶׁהוּא אָנוּס קְצָת וְאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְצָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד אַחַר שֶׁקָּרְאוּ הַקָּהָל, וְקָשֶׁה עָלָיו לִישֵׁב בְּתַעֲנִית כָּל כָּךְ, יָכוֹל לִשְׁמֹעַ קְרִיאָתָהּ מִבְּעוֹד יוֹם (ז) מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. הגה: אֲבָל אָסוּר לֶאֱכֹל קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע קְרִיאַת הַמְּגִלָּה, אֲפִלּוּ הַתַּעֲנִית קָשָׁה עָלָיו (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ק''ט).

 באר היטב  (ז) מפלג. אחר שיתפלל ערבית. וכתב המ''א מאחר דשינ' רמ''א לשונו וכתב אסור לאכול וכו' משמע דטעימה שרי ומ''מ אין להקל אלא לצורך גדול ומשמע במהרי''ל דאפילו חולה לא יאכל קודם קריאתה אא''כ יש בו סכנה. וכתב הב''י שנהגו לקרות קצת מבע''י כדי להקל על האנושים והמעוברות שלא יתענו יותר מדאי:


   

סימן תרצג - סדר תפלת פורים, ובו ד' סעיפים

א אַחַר קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּעַרְבִית, אוֹמֵר: (א) וְאַתָּה קָדוֹשׁ, וְאִם חָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר: (ב) וִיהִי נֹעַם, קֹדֶם וְאַתָּה קָדוֹשׁ. הגה: וְאוֹמְרִים: וְיִתֶּן לְךְ, וְקוֹרִים הַמְּגִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּילִין (מִנְהָגִים).

 באר היטב  (א) ואתה קדוש. ואומרים קדיש שלם בלא תתקבל לאחר קריאת המגילה. מ''א עיין שם: (ב) ויהי נועם. אחר קריאת המגילה מנהגים וכ''כ מי''ט דמ''ש ואומרים ויהי נועם לאפוקי מהכלבו דפסק דא''א כלל ומ''ש וקורין המגילה קאי אלאחריו ואח''כ מבדילין ועיין בשכנה''ג בהגהת ב''י אות ד' ועיין בתשובת דבר שמואל סי' קכ''ח:

ב אוֹמֵר: עַל הַנִּסִים, בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם. הגה: וְאִם לֹא אֲמָרוֹ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ (טוּר). וְאֵין אוֹמְרִים עַל הַנִּסִּים רַק בְּיוֹם י''ד, אֲבָל (ג) לֹא בְּט''ו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח וּמִנְהָגִים); וּבְלֵיל י''ד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָרְאוּ הַמְּגִלָּה עֲדַיִן, אוֹמֵר עַל הַנִּסִּים, בִּתְפִלַּת עַרְבִית. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ב).

 באר היטב  (ג) לא בט''ו. מיהו אם אמרו בט''ו אין מחזירין אותו מ''א וט''ז דלא כב''ח עיין שם. שחרית משכימין לבה''כ ואין לחלוץ התפילין עד אחר קריאת המגילה דדרשינן ויקר זו תפילין. מט''מ מנהגים:

ג אֵין קוֹרִין בּוֹ הַלֵּל, וְאֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם. הגה: וְאֵין אוֹמְרִים (ד) לַמְנַצֵּחַ וְלֹא אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם (מִנְהָגִים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).

 באר היטב  (ד) למנצח. כתב ב''ח בשם תוספות מגילה דף ד' דאומרים שיר מזמור לאסף דיש בה מפלה לעכו''ם:

ד מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרִין בְּפָרָשַׁת וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא ט' פְּסוּקִים; וְכּוֹפְלִין פָּסוּק אַחֲרוֹן כְּדֵי לְהַשְׁלִים עֲשָׂרָה פְּסוּקִים. וְאֵין הַמִּנְהָג לִכְפֹּל פָּסוּק הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַפָּרָשָׁה. וְקוֹרִין הַמְּגִלָּה וְאַחַר כָּךְ סֵדֶר קְדֻשָּׁה. הגה: כְּשֶׁיֵּשׁ מִילָה בְּפוּרִים מָלִין הַתִּינוֹק (ה) קֹדֶם קְרִיאַת הַמְּגִלָּה (מַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים).

 באר היטב  (ה) קודם. דכתיב וששון זו מילה: